כשהשכנה החליטה לתת לתינוקת לבכות. ולבכות

"אני לא עומדת בזה יותר", ניסיתי להניח כרית על האוזניים, לאטום בחוזקה. אך קולות הבכי החזקים שעלו מן הקומה התחתונה הצליחו לחדור גם דרך כרית הנוצות.

"די! נמאס! תשתיקו אותה!" פלטתי צעקה, מבלי משים, מעירה את הקטנה שלי. בכי התערבב בבכי, דמעות בדמעות נגעו, והשינה ממני והלאה.

בבוקר, טרוטת עיניים מלילה נוסף ללא שינה, פתחתי את הדלת ומולי אריאלה שכנתי, שעיניה ניסו להתחרות בעיני הטרוטות.

"גם את לא ישנת?" פיהקתי.

"איך אפשר לישון עם הרעש הזה בבנין שלנו, תגידי לי, איך?"

"חייבים לגשת לדבר איתם!" הכרזתי.

"תדברי את. אני לא מעיזה". אמרה רותי ותפסה מחסה מאחורי דלת ביתה.

רחל מצטרפת לקורס הורים

הכל התחיל כשרחל, השכנה מלמטה, החלה ללמוד קורס להנחיית הורים. "שמעתם על שיטת אנדרו?", הכריזה בהתלהבות. לפני שהספיקה להסביר לנו, הופיעו שתי בנותיה של רחל ושובלי דמעות במורד לחייהן. "אמא, היא הרביצה לי!"

רחל לא התרגשה. בטון דידקטי פסקה: "בנות, אתן זוכרות שאמרתי לכן, שכבר איני מתערבת במריבות. תסתדרנה לבד". ובעוד הן ממשיכות למרוט זו לזו בשערות, סובבה רחל את ראשה בידענות. "כבר הן תפסקנה לריב", הרגיעה אותנו. "על פי שיטת אלכס, אמא חייבת להתעלם ולתת לילדים להסתדר לבד".

"למה את נותנת לילד במבה, רק כי נתת גם לאח השני? על פי שיטת גורדון, ילד חייב לדעת שמותר לשני לקבל, ולא תמיד חייבים לתת גם לו", פסקה. הבטתי ברחל בתדהמה: "רחל, הוא רק בן שנה וחצי! לכי תסבירי לו...".

"לפי שיטת מרכוס, גם בגיל שנה וחצי הם מבינים".

בערב, כשניסיתי לבצע בו זמנית מספר פעולות, שמעתי את הבנים רבים בחדר האחורי. 'לפי שיטת גורדון לא מתערבים', חזרתי כהד על דבריה של רחל. אולי זה לפי שיטת מרכוס, לא זוכרת, יהא מי שיהא המורה שלי. המריבה התפתחה. מהר מאוד נחלק הבית לשני מחנות. כל אחד צידד במישהו. שדה הקרב נרגע מאוד מהר, רק כשאבא הגיע הביתה. והתערב.

"לפעמים כן צריך להתערב", הערתי למחרת לרחל והתחלתי לספר לה מה אירע. בעוד אנו מתווכחות, מימי ניגשה וביקשה מרחל צימוקים, מהשקית שהחזיקה ביד. "תחנכי את הבת שלך! לפי שיטת אלכס, אסור לך לשדר לה שהיא יכולה לבקש ממני דברים. זה לא נימוסי". בנותיה שנגשו אליה זכו למענה דומה.

לילה ראשון - לילד אסור להפריע

מסתבר שלשיטות חינוך אין גבול. לפני מספר ימים החליטה רחל, בעצת המנחה שלה, לחנך את ביתה בת החצי שנה, שתפסיק להתעורר בלילות ותישן כמו תינוק (אמיתי) לילה שלם.

"הלילה תמי שלנו תלמד לישון לילה שלם בלי להתעורר", הכריזה רחל.

"לפי שיטת אדלר, אמא חייבת לדאוג לשינה שלה, והילד חייב לדעת שאסור לו להפריע", המשיכה בנימת הידענות שאפיינה אותה בשבועות האחרונים.

זה התחיל בחצות. בכי עלה מחלון חדרה של תמי התינוקת. הבכי רק גבר, למרות הדקות שחלפו. היללות לא היו קצובות. לפעמים הן נחלשו ולאחר מספר דקות התגברו. כך שמענו את היבבות עולות ויורדות עד לשעה שלוש לפנות בוקר.

הלילה השני - להתקשר לקדמן?

בלילה השני כבר התחלתי לחרוק שיניים מעצבנות. הבכי שיגע אותי. "שתביא לתמי בקבוק וזהו", רטנתי. "תגידי, אין חוק עזר עירוני בנוגע לאפשרות לתת לילדים קטנים לבכות בלילה?", התעניין הפרטנר. "איפה ד"ר יצחק קדמן? אולי פשוט צריך להתלונן עליה במועצה לשלום הילד...".

הלילה השלישי - מה אנחנו מבינים?

הלילה השלישי עדיין לא שבר את תמי הקטנה שלה. אבל שבר אותנו, השכנים. כולם התביישו ופחדו להגיד לה. הנסיונות של השבועות האחרונים הוכיחו לנו שאנו נבערים, חסרי דעת, לא מבינים בחינוך ילדים ובשיטות מתקדמות שהוכיחו את עצמן.

הלילה הרביעי - תמי שלי מנסה לישון

בלילה הרביעי בחצות בדיוק התחילו הצרחות. ואז הבריק הרעיון במוחי. מכונת היבוש שלי התקלקלה, ואם מפעילים אותה, הרעש העולה ממנה נשמע כמו טרקטור באמצע הסלון. המכונה ניצבת בדיוק מעל חדר השינה של רחל. ידעתי שאני מסתכנת בכך שכל בני ביתי יתעוררו, אך אין ברירה. לפי שיטת ההיגיון (הלו, יש איזה מומחה שיחתום על זה?) - זה מה שיעזור.

הפעלתי את המייבש הריק, שמהר מאוד שיתף איתי פעולה, והרעיש כאילו הוא באתר בנייה.

לא עברו עשר דקות, נקישות נמרצות על דלת ביתי. רחל עמדה שם, כשכעס בעיניה: "מלי, את יודעת מה השעה? איזו חוצפה! את מעירה את כולם, ותמי שלי מנסה לישון". פרצתי בצחוק מר.

"רחל, תקשיבי לעצמך. תמי שלך לא מנסה לישון. תמי שלך היא המכונת ייבוש המקולקלת שלך. אנחנו לא עומדים בזה יותר. בבקשה, אל תתעללי בה ואל תתעללי בנו. גשי אליה פעם אחת, תני לה בקבוק, מוצץ, תבדקי אם לא הסתבכה חלילה במשהו. לפי איזו שיטה מותר להרוס לכל השכנים את שנת הלילה?" מצאתי את עצמי מתפרצת.

רחל המשיכה לעמוד המומה, ואז הפנתה את גבה והלכה. כעבור דקות מספר חזר השקט לשרור. תמי כנראה קבלה את תשומת הלב שלה. בבוקר קמתי שוב טרוטת עיניים. גם כשחזר השקט לשרור, לא יכולתי לישון רגע. פגעתי ברחל, והפגיעה לא נתנה לי מנוח.

לפסוע בדרך האמצע

לאחר שסיימתי את טקסי הבוקר הקבועים, ירדתי לקומה שמתחתי. "רחל, אני מתנצלת, לא התכוונתי לפגוע בך".

"זה בסדר. זה גרם לי להבין שמה שלמדתי הוציא אותי מכל פורפורציה. נכון, יש שיטות, וצריך לקחת מכל שיטה את המתאים לך. וכן, לפעמים עדיף לתת בקבוק. צריך לפסוע בדרך האמצע וללכת עם האינטואיציה האישית שלך כאמא..."

"נכון", אמרתי ממורמרת, "כמה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו מתמודדות עם בעיה ואז אנחנו רצות לספרים, ליועצים, לשלל שיטות שילמדו אותנו איך להתמודד עם המצב. ואולי כאן טמונה הבעיה. לא של הילדים, אלא דווקא שלנו. כן, כי אולי מרוב שיטות שכחנו שלפעמים צריך רק לקחת את הילד, לערסל אותו בידיים ולהיות פשוט אמא מלאת אינטואציות שנותנת אהבה".